Mirror of the Rel4tion website/wiki source, view at <http://rel4tion.org>

Clone

HTTPS: git clone https://vervis.peers.community/repos/yEzqv

SSH: git clone USERNAME@vervis.peers.community:yEzqv

Branches

• master

Tags

life.mdwn

[[!template id=rtl text="""

11 באוקטובר, 2014.

החלטתי לנסות להעלות את הדברים על הכתב. אני כן מצפה להסחות דעת ולעיכובים שעלולים לגרום למסמך זה לא להיות מוכן לעולם. אבל זה לא אומר שאני מוותר מראש. אני אתחיל, אדון בנחת בכמה נקודות, אסמן לי כמה נוספות ונראה איך הדברים יתגלגלו. כל כך הרבה נושאים רצים לי בראש, מספיק כדי למלא ספר. אבל לא ידוע לי על ניסים שהתרחשו בתחום כישורי הכתיבה שלי, לכן אני מצפה שכמו תמיד, ניסיון לתרגם את התוהו־ובוהו הפנימי שלי למלל כתוב יהיה במקרה הטוב “דף יומן סביר”. עם זאת, המרץ והדחף חוזרים כל פעם מחדש, ואני שב ומנסה. הפעם יש לי רעיון חדש: במקום לנסות לכתוב מראש מסמך שלם ומקיף, אני אעבוד עליו בהדרגה ואשפר אותו בשלבים.

14 באוקטובר, 2014.

נראה שאני עומד לסיים גרסה ראשונה של מסמך זה. יצא שזה סוג של “אני מאמין” אבל אני מקווה שהוא מצליח גם לפנות אליכם, הקוראים, ולעורר שאלות ומחשבות.

חשוב לי לציין מראש שלא מדובר במסמך “אקדמי” או “ענייני”. יש כאן משפטים שמכילים את דעותיי ואת אמונותיי האישיות. יש כאן טענות שאינן מגובות בסטטיסטיקה ובמחקרים. יש כאן הנחות ללא ביסוס ענייני. אולי לא הרבה, אבל מספיק כדי שספקנים וציניקנים ישתמשו בהם כדי להסיט את תשומת הלב מהעובדות שאינן ניתנות להכחשה לפרטים הקטנים, ויוציאו את הטקסט כולו באור שלילי כשקר, כהטעיה או כתעמולה.

אז אין צורך - אינני מתיימר לעמוד בתקן כלשהו של “איכות”. אבל תגובות מכל סוג יתקבלו בברכה רבה.

מתחילים.

השאלות

כמו שקונפוציוס אמר, רובנו חיים כאילו לעולם לא נמות, ומתים כאילו מעולם לא חיינו. זוהי יותר מאי־פעם דרכו המכוערת של העולם המערבי. רוב האנשים הם שכירים, כלומר מעבירים את רוב זמנם במילוי הוראות ובתפקיד הקטן שלהם, בורג במכונה המשומנת של מישהו אחר. מהי תכלית החיים? האם להיות עבדים של כסף, זו פסגת התרבות האנושית? האם אין מנוס מאנוכיות? אנחנו משקרים כדי להתחמק מעונש, משקרים כדי לייפות את קורות החיים, משקרים כדי להשתמט מהצבא, משקרים כדי לרצות את הבוס, משקרים כדי לבגוד בלי להיחשף. בעצם זו רק ההתחלה.

אנחנו שונאים פרסומות אבל צופים בהן כל הזמן. אנחנו כאילו שונאים אלימות אבל רוב סדרות הילדים מבוססות עליה. אנחנו נגד עוני אבל יש המון עוני למרות כמות המשאבים האדירה של העולם המודרני. אנחנו נגד רעב אבל יש המון רעב, למרות כמות האוכל העצומה בעולם, שמספיקה כדי להפוך את כל בני האדם לשמנים. אנחנו שופכים זבל לים, מפריחים אותו לאוויר וטומנים אותו באדמה, ומעמידים פנים שזה לא יחזור אל הילדים ואל הנכדים שלנו כמו סטירה בפנים. אנחנו יודעים שמכוניות מזהמות, אבל עדיין נוהגים בהן, גם לצרכים שוליים. אז… מה קורה פה? זה באמת הכי טוב שלנו? האם התכלית הסופית היא השמדה עצמית? כאב, עוני, סבל ומחסור? אחד חוגג והשני גוסס?

לרשימה הזאת יש עוד אינספור שאלות שאני יכול להוסיף. למה דבר סמלי ומלאכותי כמו כסף שולט כך על חיינו, למה קשקוש על נייר המכונה “חתימה” ונמצא על גבי דף המכונה “חוזה” יכול להכניס אותנו לכלא בגין “הפרה”, למה אנשים מקבלים דווקא קנס של x שקלים על גניבה ולא x-1, למה אי אפשר פשוט לתת כסף לעניים יש מאין אם כסף בבנק זה מספר ששמור במחשב ואפשר להגדיל אותו בקלות בלי שום נזק או מאמץ, למה בארה"ב שורפים אוכל כדי להעלות את המחיר שלו, במקום לשלוח אותו לאפריקה… אפשר להתעמק בכל שאלה בנפרד, אבל זה לא יעזור לנו לראות את התמונה הגדולה. אולי בעצם רק כמה דוגמאות לשם ההמחשה. אין ספק משהו פה דפוק מהיסוד, רקוב מהשורש. וכל הדברים האלה נובעים מרצון של אנשים, מבחירה שאפשר לשנות, מהחלטות אפשר לעשות אחרת. השאלה היא האם זה יוביל אותנו החוצה מהבלגן, או שהתדרדרות היא בסופו של דבר בלתי נמנעת.

מכיוון שכל זה הוא תוצאה של בחירה, אין לי ספק שאפשר לשנות את פני הדברים. ליתר דיוק, אני מרגיש שאין הרבה טעם לחיים אם אין משהו טוב יותר. אם כל דבר טוב שני שאני עושה הוא רע למישהו אחר, בשביל מה אני כאן? חייב להיות פתרון. החיים יכולים להיות יפים יותר. תראו את השמיים, את העננים, את הדשא, את העצים, את הפרחים, את הפרפרים, את האגמים, את ההרים… רק כשמסתכלים חזרה מטה לכאן, רואים איפה כל הכיעור מרוכז. האבולוציה אמנם נתנה לנו כח לעשות נזק רב, אבל יחד איתו היא נתנה לנו כלי מספיק חזק כדי לעמוד באחריות המתלווה לכח זה - מוסר ותבונה. אז למה שלא נשתמש בהם? מדוע אנחנו מתעקשים לאחוז בזרועות הציניות? מדוע אנחנו ממשיכים להעמיד פנים שתחרות חופשית מיטיבה עם היחיד, בו־בזמן שתאגידים ומונופולים משתלטים על כל מקורות הצרכים הבסיסיים שלנו ומביאים אנשים למצב של לאסוף אוכל מפחי זבל, לגור באוהל ולעבוד בתנאים משפילים?

מחשבות מוקדמות על הנושא היו לי עוד בימי התיכון, אבל תהליך החשיבה המודע התחלתי בזמן שירותי הצבאי. מדוע, לאחר כל־כך הרבה שנים של ניסיון, התקדמות ולמידה, טרם למדנו לכבד אחד את השני? מדוע יש עדיין מלחמות? האם אין זה אבסורד שאנשים רבים כל־כך מעבירים את כל חייהם - ולעיתים אף מאבדים אותם כתוצאה מכך - בעיסוקי הלחימה למיניהם? חיל רגלים, הנדסת כלי נשק ומוקשים וטנקים ומטוסי קרב… וכל זה לא כדי להגן מפני פולש חייזרי חיצוני כלשהו, אלא כדי להילחם בעצמנו, עם עצמנו, נגד עצמנו.

התשובות

המסע המחשבתי הוביל אותי לבסוף למעין תשובה פחות או יותר יציבה. אני עדיין צעיר, “לא עשיתי כלום” כמו שאומרים ואולי עוד הרבה לפניי, אבל השקפתי הנוכחית ללא ספק יותר יציבה מכל השלבים שהובילו אותי אליה. היא די פשוטה, למען האמת, ואולי הפשטות היא בדיוק מקור הקסם. האמונה שלי נשענת על שני עקרונות:

1. עקרון הכבוד
2. עקרון האמפתיה

יחד, העקרונות האלה פותרים את שני הבעיות שמרכיבות את המסלול לחברה של שלום, אהבה ושיתוף פעולה:

1. כיצד להגיע למימוש עצמי בלי לפגוע באחרים ובאופן המאפשר זאת גם להם, עכשיו ובדורות הבאים
2. כיצד להבטיח יציבות שתמנע מפרטים אנוכיים להרוס קהילות אלטרואיסטיות ושיתופיות

מכיוון שאינני מדען ואינני מתמצא בספרות המדעית, שני העקרונות הם בגדר אמונה עבורי. כלומר, אין לי הוכחה מדעית ליעילות שלהם. אך בסירובי להאמין שאלימות ושנאה הן דרך העולם, ובראותי כיצד חוללו גאנדי ומרטין לותר קינג ורבים אחרים פלאים באמצעות אהבה ושיתוף פעולה בלבד, לא נותר לי אלא לדבוק בגישה האחת שממש ממלאת את כל החורים ונותנת מענה לכל הקושיות. דבר אינו יכול לעצור בעדה, וכל הדרוש למימושה הוא רצון חופשי.

עקרון הכבוד

עקרון הכבוד פותר מיד את הבעיות שקשורות לחוקים מלאכותיים ולממשלות אנוכיות. הוא אומר כך: לכל אדם יש זכות וחופש אינהרנטי (כלומר, מעצם היותו אדם) לעשות ככל העולה על רוחו, כל עוד אינו פוגע באחרים או ביכולתם לממש זכות זו בעצמם. כמובן ניסוח פשוט זה אינו הגדרה מדעית ואינו מסביר כיצד פותרים בעיות של התנגשות בין ערכים, אבל הוא כן מעביר מסר אחד עקרוני וחשוב מאוד: כאשר ניצב חופש בסיסי מול יציר אדם מלאכותי, לחופש הבסיסי יש עדיפות. עקרון זה נכנס איפשהו בתחום הפילוסופיה של החקיקה ופותר שאלות גדולות בקלות.

לדוגמה, נניח שיום אחד בא אלינו, בתור מעין שופטים או מחוקקים, אזרח מן השורה ומבקש ליצור הגדרה רשמית של “זכויות יוצרים” ולהחיל אכיפה שלהן. על־מנת להבין במה כרוך הדבר, ניגש קודם להתבונן בנזק שחוק כזה יוצר. מה משמעות האכיפה? אנשים שיעשו פעולות מסוימות ישלמו קנס או אפילו ייכנסו לכלא. מכיוון שכסף יכול להגיע לא רק מהבנק אלא גם ממכירת רכושו של אדם, וכניסה לכלא היא שלילת חופש בסיסי, ברור שיש כאן פגיעה משמעותית מאוד. לכן, בבואנו לבחון את העקרון או הזכות עליהם מגנות “זכויות יוצרים”, נצפה למשהו ברמת חשיבות דומה. הבה נראה: “זכויות יוצרים” יכולות להחיל איסור על יצירת עותקים של יצירה כלשהי. אבל מה רע בהעתקה? על איזה עקרון זה מגן? מכיוון שמדובר ביצירות פומביות, העתקה אינה מביאה לחשיפה של מידע רגיש, סודי או אישי. היא פשוט מביאה לחשיפה נוספת של היצירה. מה רע בזה? כל יוצר מפרסם את יצירתו כדי להפיצה. אם הוא רוצה להפיץ אותה רק באופן מוגבל, הוא יכול לבקש מחבריו לא להפיצה הלאה. בשום אופן אינו יכול למנוע זאת מהם בכח, משום שזו פגיעה בחופש הבסיסי שלהם.

ניתוח זה כמובן לוקה בחסר. הוא שלם מנקודת המבט שלנו, אבל לצד השני מגיעה הזדמנות להסביר את מניעיו. ובכן, ההסבר הוא כזה: מניעת ההעתקה מסייעת ליוצר להרוויח כסף. נכון, בחברה הקפיטליסטית כסף הוא לרוב חלק מהתהליך של השגת אמצעי הישרדות בסיסיים, אך הוא אינו הכרחי. הוא בסך־הכל יצירה מלאכותית שלנו, בני האדם, ולכן הגנה עליו אינה שקולה כלל להגנה על זכות בסיסית. להפך. אם יצרנו את הכסף וכעת הוא מתנגש עם הזכויות הבסיסיות, הדבר ההגיוני לעשות הוא לשנות את המערכת הכלכלית כך שתתאים לאמות המוסר החדשות שלנו. בשום אופן אין לכופף את המוסר כדי שיתאים לאיזו מערכת מלאכותית! כמו־כן, יש לזכור שהחוק האוסר על העתקה אינו מונע אותה, ולכן אינו מגן למעשה על שום זכות, גם לא על “זכות יוצרים”. הוא רק מעניש, ורק את אותו מיעוט שנתפס (בעידן המחשב יש כמות עצומה של העתקה לא חוקית). וגם אז, אין כל הוכחה לכך שכל מי שנתפס נמנע מחזרה על המעשה ושכל מי שנחשף לענישה נרתע ממנה. מספיק שאצל חלק מהאנשים זה לא כך כדי להפוך את הענישה לעינוי מיותר.

למעשה, אחרי שמבינים את העקרון, קל לראות שעקרון הכבוד פותר במשפט אחד פשוט את ההתנגשות הזו, כמו גם רבות אחרות. חלק מהפתרונות ככל הנראה יאתגרו מאוד את אוזנו של איש המערב המודרני הממוצע, אך זהו טבעו של העקרון: הוא מובן בשלמותו רק כאשר דבקים בו ומעמיקים בו בשלמותו. העקרון הוא האויב של הפסיביות, של הציניות ושל עידן אשליית הנוחות והשפע. הנה דוגמה כזו. נבחן את החוק המעניש רוצחים. ענישה מקובלת על רצח היא מאסר בכלא למספר שנים, או הוצאה להורג. כך או כך, ניטלת מן האדם זכות בסיסית - חופש התנועה או הזכות לחיות. ועל מה מגן החוק הזה? על איזה עקרון הוא שומר במסירות כה גדולה? ברשותכם, כאן אעמיק את הדיון אודות יעילות ההרתעה אל תוך ניתוח מקרים בסיסי. הוא יספיק כדי להדגים את הרעיון. הטענה של אנשי החקיקה ושל תומכי החוק בצורתו המודרנית ב“דמוקרטיה” היא שחוק זה מסייע במניעת רצח על־ידי הרתעה של רוצחים עתידיים ועל־ידי מניעה של רצח נוסף בידי אלה שכבר פשעו. המניעה מושגת באמצעות הרתעה שפועלת מרגע שחרורם אבל גם בעת שהייתם בכלא, וגם באמצעות כליאתם למשך זמן רב הרחק מן החברה החופשית. אם לא היה רצח כלל בימינו, לעומת ההרג העקוב מדם במאה הקודמת, עוד היה אפשר להשתכנע. אבל יש רוצחים עד היום, מה שמעלה את השאלה: האם באמת החוק הזה עוזר? קונפוציוס אמר, ככל שיש יותר חוקים יש יותר עבירות. מה אם הוא צודק? מה אם המצב היה יותר טוב דווקא אם המכשול היחיד בפני הבא להרוג הוא המצפון שלו? האם דווקא זה לא היה מעיר את אותו חלק רך של הלב שישן שנת ישרים בעת שהחוק הקר, היבש והקודר מחליף את המוסר האנושי כזאב בעור כבש? מחשבה זו מובילה אותנו גם הרחק אל העבר, אל השאלה: האם מישהו בדק, ברמה הפסיכולוגית או הסטטיסטית, כיצד משפיע חוק זה על תדירות מקרי הרצח? אני לא יודע, אבל בכל מקרה בחינה פסיכולוגית היא ניתוח סובייקטיבי שנתמך בסופו של דבר על־ידי סטטיסטיקה. אז בואו נעשה ניתוח סטטיסטי פשוט ונטיל קצת ספק גם על החוק הזה.

הטענה שננסה להפריך: עם החוק, תדירות הרציחות ביחס לגודל האוכלוסיה קטן יותר מאשר בלעדיו. בהתחשב בשני עקרונות הפעולה של החוק שצוינו לעיל, זה אומר שני דברים: ראשית, אדם חף מפשע לפי חוקי המדינה הבא לרצוח בפעם הראשונה, יש הסתברות גבוהה יותר שיתחרט, בגלל החוק. שנית, אדם שכבר רצח, יש הסתברות נמוכה יותר שירצח בשנית, בגלל החוק. מדוע מניחים המחוקקים שזה נכון? האם יש לזה הצדקה? כן, יש אחת: מניע אנוכי. ספציפית, הרצון להישאר מחוץ לכלא. אבל מה אם הרוצח רוצה לקבל תשומת לב? החקיקה דווקא מסייעת לו בזה, מפנה אליו את הזרקור. ומה אם אנשים רוצחים לפעמים רק בגלל מחלה נפשית, שלא ניתן היה לטפל בה כי הטיפול דורש תשלום כספי גבוה? זה מה שנקרא “החברה דפקה את עצמה”, סליחה על הביטוי. ומה אם אנשים רוצחים היא מלמדים אותנו בעקיפין שהחוק הוא המוסר, ושענישה מביא לצדק? רוצח אומר לעצמו “אני מוכן לרצוח ולשבת בכלא, זה שווה את זה”. האם לא יצרנו אשליה שרצח הוא בסדר אם משלמים עליו את העונש המוגדר בחוק? מה אם כל הרציחות בין משפחות הפשע קורות רק בגלל חוסר השיתוף ובגלל העוני בחברה הקפיטליסטית? במילים אחרות, נראה שההצדקה של עונשים כל כך חמורים נשענת רק על הנחות מעורפלות. קשה מאוד עד כדי בלתי אפשרי לבדוק סטטיסטית את הדברים, משום שהדבר מצריך בדיקת תדירות רצח בחברה שאין בה ממשלה ואין בה חוקים, והיא דומה בכל השאר לחברה “דמוקרטית” קיימת. אלא שאין חברה כזו.

אין בידינו הפרכה מדעית כמובן, אך העלינו קושי מוסרי גדול: כיצד יכול אדם להורות על מאסר או הריגה של אדם אחר (שזה בעצם הפשע של הנאשם, מה שנקרא עין תחת עין בסופו של דבר), בלי שהוא באמת יודע שהדבר מסייע להציל חיים של אנשים אחרים? בעיניי זה פשוט בלתי נתפס. מצד אחד פגיעה עצומה בחירות של אדם, מצד שני לא ברור אם זה באמת עוזר. יש פה חור בבסיס המוסרי של החוק. גם בהיעדר הכרעה ברורה, לא קשה לראות כאן כיצד חוק הכבוד מביא לרעיונות ולמסקנות שלעיתים קשה לתומכי הדמוקרטיה הריכוזית לקבל. אבל מתחת לפני השטח יש עוד משהו: גם אם הייתה הוכחה סטטיסטית, האם היא תמיד תהיה נכונה? מה אם בעוד חמש שנים החוק כבר לא ימנע רצח כלל? באיזו תדירות יש למדוד את ההסתברות כדי למנוע גזר דין מוות שאין בו תועלת? הקביעה שלי נגד החוק הזה מסתמכת על עקרונות נוספים: עקרון הנחרצות ועקרון האפשרות. נדון בהם בהמשך.

עקרון האמפתיה

עקרון זה אומר שבכל אדם יש טוב, וניתן להפעיל אותו אצל כל אדם על־ידי מספיק מעשים טובים של נתינה ללא תנאי מצד הסובבים אותו. מעשים טובים יכולים לשבור את מעטה הקרח העבה ביותר שסביב ליבו של אדם. יש אנשים בעלי מעטה עבה יותר, אך הם יקבלו עידוד ותמיכה של האחרים, אלה שהמעטה שלהם ייבקע מוקדם יותר. כחברה, אנחנו יכולים להישען על אמפתיה כאמצעי טבעי וחופשי לכינון סדר, שלום ואחווה. אמפתיה היא צורתה שמתקדמת ביותר (עד כה, לפחות) של האבולוציה. מטרת האבולוציה אינה מלחמה והישרדות החזקים, אלא שלום, שלווה והרמוניה. מלחמת ההישרדות היא הדרגה הראשונה, התחתונה והנמוכה של מערכת זו, אך מינים רבים כולל בני האדם מגיעים לדרגות גבוהות בהרבה. אמפתיה היא דרגה כזו. אם נסייע זה לזה ונעבוד על זה יחד, נוכל להעלות את החברה שלנו, את החברה האנושית כולה, מעל הרמה של אנוכיות, מלחמה ושנאה אל תוך גן־עדן פלאי וקסום של אהבה, אחווה, שלום, רעות, חירות ושיתוף פעולה.

עקרון זה הוא התשובה לכל אינספור השאלות שהמטירו עליי הספקנים והסקרנים במשך הזמן, לגבי היעילות וההיגיון בכינון חברה ללא כסף, ללא חוק וללא שלטון. הוא גם מסייע בפתרון לבטים לגבי מקומן של מערכות ופעילויות אנוכיות בחברה שלנו. יחד עם חוק הכבוד, הוא מעמיד בסיס - בעיניי - לחברה מסוג חדש. חברה המבוססת על כלכלת מתנות, כלומר נתינה חופשית. שיתוף פעולה ללא תחרות. סדר עדיפויות חברתי שבו טובת האדם והחברה, גם הדור הזה וגם כל הדורות הבאים, היא בראש הרשימה, ולא רווח אנוכי שזורק לפח את העתיד.

אחת ההשלכות המיידיות של עקרון זה היא בתחום ה“בטחון”. כיצד עלינו לפתור סכסוכים בין אנשים, עמים ומדינות? האם מלחמה מביאה שלום, או, כמו שאמר גאנדי, השלום הוא הדרך? קודם כל, עקרון האמפתיה אומר שניתן לעורר את הטוב בכל אחד, לכן האפשרות השניה היא אפשרית. בגלל המצב העגום אליו הבאנו את העולם - קולוניאליזם, ניצול את מדינות חלשות, הימנעות אנוכית ומכוונת מסיוע וממיגור העוני בעולם - הגישה נטולת האלימות עשויה לגבות קורבנות. אך הדבר אינו גורע מסבירות הפתרון, משום שהמטרה של השגת שלום בלי פגיעה באחרים עדיין מושגת. בחברה האנוכית שלנו קשה לאנשים לתפוס את מושג ההקרבה, לצערי, אך מספיק אמפתיה יכולה לשנות זאת. אם כך, נותר לשאול: האם הגישה האלימה בכלל מביאה לפתרון? האם היא בכלל מהווה תחרות לגישה ללא אלימות? אם לא, הגישה ללא אלימות היא לא רק פתרון, אלא גם הפתרון היחיד. לא היה שמח ממני כשגיליתי שעקרון האמפתיה יחד עם ניתוח זה אכן מוביל למסקנה הזו. כעת, הניתוח עצמו: עד היום יש מלחמות. כדי שמלחמה תביא שלום, אחד הצדדים צריך למחות את השני מעל פני האדמה, אחרת הלחימה תמשיך לאחר תקופת התאוששות או שינוי שלטון. האם מלחמות מסתיימות כך? איך היה העולם נראה, אילו מלחמות היו תמיד מסתיימות ברצח עם? אכן, מלחמה מסתיימת בדיון בין מדינאים, כאשר לפחות אחד הצדדים מסכים להפסיק את האש. כלומר, במקום לפתור את הבעיה, האזרחים מקבלים פתרון זמני: לחודש הקרוב יהיה שלום. אבל אז נחזור למצב הקודם ואין שום הבטחה שלא יהיה רצח עם אז. ובכן, כיצד מביאה האלימות הזו למיגור המלחמות בעולם? עד היום, 2014, עדיין יש מלחמות, ירי ומוות במספר חזיתות בעולם. ארגונים חמושים באפריקה, ארגוני טרור במזרח התיכון, התערבות אירופה וארה“ב במספר מדינות (למשל עיראק ואפגניסטן), סכסוכים בין רוסיה לבין מדינות קטנות יותר שסביבה… זה לא מפסיק. אלפי שנים, מתקופת השבטים הקדמונים, אנחנו נלחמים זה בזה ולא למדנו דבר. אולי בעצם למדנו: השלום הוא הדרך. דרום אפריקה עשתה את זה. הודו ופקיסטן עשו את זה. השחורים בארה”ב עשו את זה. טיבט עושה את זה.

טענה הגיונית בשלב זה היא שעקרון האמפתיה נכשל כאן, משום שמחליטי ההחלטות אינם אלה שצועדים בשדה הקרב. קודם כל, גם לחיילים יש לב. שנית, שלטון ריכוזי הוא בעיה בפני עצמה. אם נעלים אותו, מחליטי ההחלטות והחיילים יהיו אותם אנשים.

עקרון האמפתיה גם מטפל בעניין כלכלת המתנות: אם אייצר מחשבים ואחלק אותם באופן חופשי, מה ימנע מאנשים לקחת אלפי יחידות לעצמם ולרוקן את המלאי שלי במהרה? שאלה זו עצמה מכילה מעין סתירה פנימית, משום שהיא מגיעה מאנשים שהעולם שלהם מבוסס על חוק, על אכיפה, על אנוכיות ועל ענישה. תחת עקרון הכבוד אין “מניעה” משום שמניעה היא הגבלת חופש. אין שום מנגנון שלטון כוחני שמכתיב התנהגות, זה בדיוק הקטע. מה שיגרום לכך שלא יהיו גניבות אנוכיות כאלה הוא שאנשים פשוט לא ירצו לגנוב. יש לכך לא סיבה אחת אלא שלוש לפחות. סיבה ראשונה, אין צורך ביותר ממחשב אחד לבנאדם (אולי שניים לאנשי מחשבים, לצורכי העבודה). אנשים גונבים אלפי מחשבים לא כדי להעמיד אותם בשורה אלא כדי למכור. אבל אם אין יותר כסף, איך אפשר למכור? מי שרוצה מחשב פשוט הולך ליצרן. יש אנשים שבאים מרחוק כדי לקחת כמות גדולה לכל חברי הקהילה שלהם. אבל את זה עושים באופן מסודר ולא בגניבה. סיבה שנייה, מבט קדימה: אם יגנבו ממני הרבה, זה ייצור מחסור להרבה אנשים ויפגע במוטיבציה שלי לייצר עוד. גם לא יהיה לי שום משוב על הכמות שבאמת נחוצה ולא משוב על תקלות, אז האיכות גם היא תרד. מי שצריך, יכול פשוט לבוא לבקש בנימוס ולקבל. חופשי. סיבה שלישית, עקרון האמפתיה: אם מישהו צריך מחשב בשביל המתכת שלו, הוא יכול לבוא אליי ואני אעזור לו להשיג מתכת. אם צריך, אני אוריד את התפוקה שלי ואחלוק איתו את מלאי המתכת שלי. הנזק שיגרמו הגניבות יוביל לתוצאה שלילית ישירה שתרכך את ליבם של הגנבים. מדוע זה לא קורה היום? קודם כל, זה כן - פשוט אותם אנשים בסוף נמנעים מלגנוב ואז לא רואים אז זה. שנית, בחברה המערבית הקפיטליסטית יש תפיסה אנוכית של העולם: לכולם אכפת רק מעצמם, האדם הוא חיה, כולם גנבים. כשחושבים ככה במצפון לא משחק תפקיד גדול. שנאמר “הגונב מגנב פתור”. אני לא מסכים עם זה, אבל אנשים חושבים ככה ונדמה להם ש“עין תחת עין” זה דבר סביר, אז הם גונבים מהגנבים. מעין הצדקה לעצמם כדי להשתיק את הלב. בעולם אחר שמלא בטוב לב, לא יהיה עוד מקום וטעם לחשיבה כזאת.

מה הלאה

שני העקרונות שתוארו לעיל הם כלים חזקים מאוד עבורי להבנה כיצד ניתן לבנות חברה המבוססת על חופש אמיתי ועל שיתוף פעולה, אך על־מנת להמשיך להתקדם, לתכנן עוד מרכיבים של החברה (כמו חינוך) ולשפר את התאוריה הנוכחית שלי, נחוצים שני עקרונות נוספים. בניגוד לשניים הקודמים, שני העקרונות הבאים הם בגדר השערה ולא בגדר אמונה - הם עובדים רק ככלי מסייע כרגע, עד שיופרכו או עד שחשיבה או מידע נוספים יעלו אותם לדרגה גבוהה יותר.

עקרון/השערת הנחרצות

עקרון זה אומר שכאשר יש ויכוח על חוק או עקרון ויש בו קביעת מידה שאין בסיס מוסרי מובהק הקובע אותה, זה אומר, או לפחות מעלה חשד, שאותו חוק או עקרון כולו פגום מבחינת הבסיס המוסרי שלו. כל מה שמגיע מן טבע “נחרץ”, כלומר אינו מביא להתעסקות במספרים ובפרטים קטנים. התעסקות כזו תמיד נובעת ממערכות מלאכותיות.

לדוגמה, כמה כסף גובים כקנס מאדם שנמצא אשם בגניבת עגבניות מחנות ירקות? בחרו מספר כלשהו שנשמע לכם הגיוני. כעת, הבה נטיל ספק באופטימליות שלו. תפקיד המספר הוא כזכור ליצור הרתעה ולשמש מדד צדק - פשעים גדולים מקבלים קנס גדול ולהפך. בטח כבר הבנתם שאני ממש לא בעד “מדד צדק” ו“הרתעה” כאלה, אבל לצורך העניין ניצמד לשיטה של ה“דמוקרטיה”. כיוון ראשון: מה אם המספר קטן מדי? כלומר, הוא לוקח בחשבון שנגנבו ירקות, אבל דווקא בגלל זה הוא יוצא נמוך מכדי ליצור הרתעה משמעותית. עניים וקבצנים למיניהם באים ומנסים את מזלם כאשר הירקן מסיט את מבטו לרגע מן המדף. כיוון שני: כמה אפשר להעלות בלי שזה היה הרבה מדי? האם זה לא נהיה אכזרי בשלב כלשהו, כלפי אותם עניים שיצר ההישרדות דחף אותם “לגנוב”? הרי יש מספיק אוכל בעולם לכולם! האם זה סביר להניח לאותם עניים להירקב ולטבוע בחוב שבמהרה יומר במאסר? רגע אחד, מה אם דווקא היום יש מבצע והירקות זולים יותר? האם צריך לשנות את הקנס בהתאם? ומה אם הירקות גם ככה היו מקולקלים ומיועדים לאשפה? אין רחמים על העני ועל הרעב, בעולם של שפע, של נוחות, של מלונות ושל קינוחים?

אם נמשיך כך, סביר שבשלב זה או אחר (אם לא הגענו לשם עדיין) זה כבר ייראה מגוחך, אם לא מטופש, להתעסק בפרטים קטנים, שוליים ומלאכותיים כל־כך כשמטפלים בעני רעב שגנב עגבניה. במקום להתעסק, למשל, במיגור העוני.

עקרון הנחרצות, אם מתייחסים אליו כאל עקרון ולא כאל השערה, מיד הופך את רוב החוקים (אם לא את כולם) לפגומים בבסיס המוסרי, משום שהם מציינים באופן מלאכותי ושרירותי מה עונשו של ה“עבריין”, בלי שיש בסיס מוסרי פשוט לעונש. למשל, להושיט יד לעזור לאחר זו פעולה המבוססת ישירות על ערך העזרה לזולת. ואהבת לרעך כמוך. די ברור, לא? אבל לקחת מאדם שהעתיק שיר מתקליטור למחשב האישי איקס שקלים ולא איקס פחות אחת - למה דווקא איקס? האם באופן מובהק זה האיזון המושלם הנחוץ להרתעה בלי לצאת מגבול המידתיות? מה בדיוק קובע איזה מספר הוא טוב ואיזה לא? זה לא ברור. אין כלל. חוק הוא דבר מלאכותי, וכך גם ההגדרה של “צדק” עליה הוא מבוסס. מחילה ניתנת רק מהאדם שנפגע, לא מאף אחד אחר. חברה בה הסדר מבוסס על הרתעה, על אכיפה ועל פחד היא חברה נכה, חברה שבה הדברים עשויים להיראות טוב כלפי חוץ בזמן שהריקבון מתפשט מבפנים. כבר בזמנם, קונפוציוס ואחרים הבינו את זה.

עקרון/השערת האפשרות

לפי עקרון זה, אם יש דבר שלא ניתן או קשה מאוד למנוע מאנשים, מניעה זו קרוב לוודאי נובעת מחוק מלאכותי ולא מעקרון טבעי ומוסרי בסיסי.

הדוגמה שהובילה אותי להשערה זו היא הורדות של תוכן קנייני באינטרנט. האם יש דרך לעצור לגמרי את ההורדות ה“לא חוקיות” של סרטים, מוזיקה וספרים, בלי ליצור צנזורה משמעותית, פגיעה בפרטיות וריכוזיות מסוכנת של השליטה על רשת האינטרנט העולמית? נראה שלא. ההורדות חוגגות. אפילו במדינות שיחסית משגיחות על התעבורה זה כבר פחות בעייתי כי אפשר להוריד באופן בטוח ואנונימי דרך רשתות אפלות כמו I2P ו־Freenet. אחרי שמנסים ומנסים, ממציאים שיטות חדשות, תובעים מנהלי אתרי הורדות, קונסים אותם, כולאים אותם - ועדיין כלום לא עוזר - לא מתחילה להתפתח תחושה בבטן שמשהו כאן לא במקום? אם כל המאמץ הזה מסתכם בכשלון, האם ייתכן שזו סתם לחימה מול טחנות רוח? אולי החשיבה מלכתחילה הייתה שגויה, איפשהו ביסודות שלה?

וכך בא לעולם עקרון האפשרות.

דוגמה משמעותית נוספת, בעצם הרבה יותר משמעותית מהקודמת, היא מלחמה. גאנדי אמר, עין תחת עין גורמת לכל העולם להיעשות עיוור. ואכן, לחימה גוררת לחימה מהצד השני, שגוררת לחימה מהצד הראשון, וכן הלאה… גאנדי גם נתן פתרון ברור: אין דרך אל השלום - השלום הוא הדרך. ובאמת, אם אתם רוצים שיפסיקו לדגדג אתכם, פשוט הימנעו מלהתנגד למשך כמה שניות. זה עובד באותו אופן גם עבור אלימות ומלחמה. כבר ראינו כיצד עקרון האמפתיה מביא לפתרון דרך שלום ורעות. כאשר נלחמים ונלחמים דור אחר דור, אלפי שנים, מיליוני הרוגים - קשה לא להרגיש שזה מיותר. כשלוקחים בחשבון שלא השגנו דבר - הרי כדור־הארץ היה כאן כל הזמן והוא עודנו כאן, מתנה נפלאה, משרת אותנו נאמנה - עקרון האפשרות מציע שאולי זו לא הדרך.

"""]]